פסק-דין בתיק ע"ש 1075/02

1.         המשיב לא הכיר בתשומות שניכתה המערערת, על סמך חשבוניות שבידה, והוציא לחובתה שומות בסך העולה על שני מיליון ש"ח.

            המערערת טוענת כי ניכתה את התשומות על יסוד חשבוניות כדין, והמחלוקת עוסקת בטיב החשבוניות בהן מדובר, כאשר, לשיטת המשיב, מדובר בחשבוניות פיקטיביות, ולשיטת המערערת - חשבוניות כדין.

2.         המערערת היא חברה הרשומה בישראל, שעסקיה, בעיקרם, מתנהלים בשטחים. המערערת זכתה במכרז פיתוח תשתיות באזור בית לחם-חברון, שמומן ע"י חברה אמריקאית, לבניית קו מים באורך של כ-24 ק"מ. לצורך ביצוע העבודה, התקשרה המערערת, לגרסתה, עם קבלנים ישראלים, זאת בשל הוראות הצבא ולאור חופש התנועה של הקבלנים הישראלים לעומת הפלסטינאים. המערערת היתה מרוצה מעבודת הקבלנים, שפעלו, לגרסתה, במקצועיות מלאה, ושילמה להם. מקבלנים אלה קיבלה המערערת חשבוניות. על פי גרסת המערערת, למנהליה, שאינם יודעים את השפה העברת, לא היתה כל סיבה לחשוד שמדובר במנפיקי חשבוניות פיקטיביות, ועל כן, מסרה בידיהם את תשלום המע"מ. החשבוניות שבהן מדובר הן חשבוניות של חברת וולין ובניו בע"מ, חברת א.ד.ג.ד בע"מ, חברת ר.ח. עצי ארזים בע"מ, חברת ואיל הינדי, חברת א.ח. הסוללים.

3.         על פי גרסת המשיב, כפי שעלתה מתצהיר חביאר מרקובס, ממונה פרויקטים ביקורת חשבונות, החברות הנזכרות לא הגישו דו"חות למשיב (ס' 16). חביאר מרקובס ציין עוד כי, מדובר בחברות הידועות כחברות שעל שמן נמסרות חשבוניות פיקטיביות - במובן זה שהן אינן מבצעות את העבודות המיוחסות להן בחשבוניות, ככל שעבודות אלו בוצעו, והוסיף כי למשיב ידוע כי החברות הללו עסקו בעיקר בהפצת חשבוניות פיקטיביות. על פי דברי מרקובס, אחד המעורבים בחברות אלו, ואיל הינדי, מסר בחקירתו אצל חוקרי מע"מ, כי רשם את עצמו כעוסק, במטרה למכור חשבוניות פיקטיביות, וכך גם היה בפועל. ואיל הינדי הודה בחקירה אצל המשיב, כי כלל לא העסיק פועלים, לא ניהל כל עסק של ממש, מעבר לעיסוקו במכירת חשבוניות פיקטיביות. לענייננו יובהר כי, הראיות בדבר הודאת וואיל הן עדויות שמיעה לענין החשבוניות דנן, וכמוהן הודעות אחרות של מנהלי חברות אחרות המעורבות בענין, שצורפו לתצהירו של מרקובס, והמלמדות על פעילות דומה. ברם, ראיות אלו הן מסוג הראיות המלמדות על שיקול הדעת של הרשות, הנבחן גם הוא בהליך זה, ובהקשר זה הן קבילות (ראו: ע"א 4069/03, מ.א.ל.ר.ז בע"מ נ' מנהל מכס ומע"מ).

            בחקירתו אישר מרקובס כי חברת וואליד (נראה כי הכוונה לחב' וולין, כעולה מהפרו', עמ' 8), היתה רשומה במע"מ כדין בשנת 1996, עבדה כרגיל והיתה "בסדר", ואחר כך הפכה לחברה הנותנת חשבוניות פיקטיביות, ולדבריו, בתקופה הרלוונטית לחשבוניות בהן מדובר, לא היו לה כלל דיווחים למע"מ (פרו' מיום 9.1.05, עמ' 43). ענייננו בחשבוניות משנת 1998. מרקובס הבהיר כי הדרך הטובה לבירור השאלה אם חשבונית תקינה היא פניה לצורך בירור למשרדי מע"מ (שם, עמ' 11, 13), והוסיף כי, לא ידוע לו שרשויות מע"מ מפרסמות את שמות החברות הבעייתיות (שם, עמ' 12).

4.         מחקירת מר שוקרי חראמי, מנהל המערערת, עלה כי הקשר שלו עם נותני החשבוניות היה באמצעות אחד בשם וואליד, שעבד בעבר עם חברת מקורות, ולענין הבדיקה שעשה בעת ההתקשרות עמו, אמר:

"הסתכלתי על תעודת הזהות שלו, וכתוב וואליד. כל החיילים מכירים אותו... אף אחד לא מסלק אותו. הוא ישראלי נושא אקדח. איך אפשר לדעת שאדם זה שקרן או רמאי? כל העבודות שלו מצויינות. הוא עובד הרבה שנים ויש לו ידע רב... החברה הזו לפי העבודות שביצע נראה שהיא עובדת טוב" (עמ' 15).

            עוד הסביר מנהל המערערת שהסכם התשלום היה כזה שהתשלום מבוצע רק לאחר ביצוע כל העבודות (עמ' 16). מדבריו גם עלה, כאמור, כי גם קשריו עם יתר החברות נעשו באמצעות וואליד:

"כל השאר וואליד הוא זה שהביא אותם. כולם עבדו איתו והוא אמר שהם עמיתים שלו... הוא התחייב שעבודתם תהיה מצויינת.

ש.  עובד שלך היה בקשר עם וואליד וכל החברות האחרות היו בקשר עם וואליד?

ת.  כן" (עמ'  16).

למנהל המערערת לא היתה היכרות מוקדמת עם וואליד, ולצורך ההתקשרות הוא נפגש עמו: "נפגשתי עם מישהו שאמר לי שהוא וואליד. אחר כך מישהו אמר לי שזה לא וואליד, אבל הוא הראה לי את תעודת הזהות שלו ואני לא יודע אם זה וואליד". מכאן, שלפחות בשלב מסוים היה למנהל המערערת ספק אם מי שהציג עצמו כוואליד הוא אמנם וואליד. חרף האמור, לא ראה מנהל המערערת צורך לוודא במי מדובר. מנהל המערערת הודה בחקירתו במפורש כי לא ביצע בדיקה אצל הרשויות בענין העוסקים עמו -

"ש.   מתצהירך אני מבין שבעצם לא עשית שום בדיקה לגבי וואליד ובטח לא לגבי חברות אחרות בגוף כמו רשם החברות, מע"מ, מס הכנסה.

ת.     לא, לא עשיתי את זה, אני פניתי לעווד רואה החשבון שלי ואמרתי לו שאני עושה את ההסכמים. מה אני אבזבז את כל החיים שלי אצל הממשלה?" (עמ' 17 לפרו').

            מנהל המערערת הוסיף כי גם לא ביקש מרואה החשבון שלו שיעשה בדיקה כלשהי בענין (שם).

            מנהל המערערת הוסיף כי, לכלל החברות שעבדו בפרויקט שילם במזומן (ס' 17), והסביר זאת בכך שבשל היותו מוגבל, נאלץ לפתוח חשבון בבנק ערבי, אך אף אחד ממבצעי העבודות לא הסכים לקבל שיק של בנק ערבי, מאחר והם טענו שהם ישראלים ובמידה והשיק יחזור, לא יוכלו לגבותו (עמ' 18).        

5.         המשיב טוען בסיכומיו כי המערערת אף לא הוכיחה שהעסיקה את החברות מוציאות החשבוניות על ידי קבלני המשנה שהפעילה, ועל כן לא הוכיחה כי הוצאו כדין. המשיב מוסיף כי, אף אם המערערת לא ידעה כי החשבוניות הוצאו שלא כדין, לא עמדה בחריגים שנקבעו בפסיקה להכרה בחשבוניות שאינן כדין, ועל כן, אינה זכאית לנכות את מס התשומות בגינן.

            ב"כ המשיב מוסיף וטוען כי, מעדות מנהל המערערת עולה בבירור כי לא היה בקשר כלשהו עם קבלני המשנה, למעט עם אותו וואליד, שקישר בינו לבינם. על כן, גם ברור, לטענתו, כי לא היה ביד מנהל המערערת לבדוק אם העסקאות בוצעו בפועל על ידי מי שהוציא את החשבוניות, ומכאן שלא ביצע בדיקה כזו.

6.         המערערת אינה טוענת כי החברות שבהן מדובר דווחו כדין ושילמו את המע"מ, אלא, טענתה היא, שמבחינתה סברה שהכל תקין, ולא היתה סיבה שלא תסמוך על החשבוניות מטעמן. המערערת הטעימה כי ספריה נוהלו בצורה תקינה וכדין ונמצאו אצלה החשבוניות המקוריות שהומצאו למשיב, ואם כך, טוען בא-כוחה, נטל ההוכחה כי חשבוניות אלו הן פיקטיביות מוטל על המשיב. לענין העמידה בנטל, טוען ב"כ המערערת כי המשיב לא היה יכול להסתפק בהצגת הודעות של מנהלי אותן חברות שנגבו בהליך פלילי, כדי ללמד כי מדובר בחשבוניות פיקטיביות, אלא היה עליו להעיד.